אגמון החולה

הגענו לאגמון אני, דוד - שהיה אז בן שנה וחצי - ואמא שלי.

החלטנו לשכור טוקטוק קטן ולצאת לטיול מסביב לאגמון.

זאת הייתה אחת ההחלטות הכי טובות של אותו יום.

לא מיהרנו לשום מקום.

עצרנו בכל פעם שראינו משהו מעניין.

דוד הסתכל בהתלהבות על הציפורים, על התאואים ועל כל בעלי החיים שפגשנו בדרך.

מה שהכי ריגש אותי היה לראות אותו פוגש את בעלי החיים במקום האמיתי שלהם.

לא מאחורי זכוכית.

לא בכלוב.

אלא בטבע.

במקום שבו הם באמת שייכים.

יש משהו מאוד מרגש בלהבין שאנחנו רק אורחים בעולם שלהם.

לאט לאט, בלי למהר, נסענו בין הנופים, עצרנו בתחנות התצפית ופשוט נהנינו להיות שם.

זאת הייתה אחת מאותן חוויות שלא קורות בגלל אטרקציה מסוימת, אלא בגלל כל האווירה שמסביב.

אגמון החולה הזכיר לי כמה הטבע יודע לחיות בהרמוניה כשאנחנו פשוט נותנים לו להיות.

לפעמים כל מה שאנחנו צריכים הוא להאט את הקצב, להתבונן, ולהיזכר שאנחנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול מאיתנו.