מפל התנור

הגענו לשמורת נחל עיון עם שני הילדים, בני שנה ושלוש.

כבר מתחילת המסלול הרגשנו שזה מקום אחר.

הכול מסודר, נעים, נגיש ופשוט מזמין ללכת.

עברנו בין פלגי מים קטנים, גשרונים מעץ והמון ירוק מסביב.

דוד הלך כמעט את כל הדרך לבד, וזה תמיד אחד הדברים שהכי משמחים אותי.

אני אוהבת לראות אותם מרגישים עצמאיים בתוך הטבע.

רפאלי נהנה בעגלה ומהנגישות הנהדרת שהמסלול מציע.

ככל שהתקרבנו, התחלנו לשמוע את רעש המים.

ואז הוא התגלה מולנו.

מפל התנור.

גם אם ראיתי כבר מפלים בחיי, משהו בגובה שלו ובמיקום שלו מצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש.

אולי זה בגלל שאנחנו עומדים ממש בקצה הצפוני של המדינה, קרוב מאוד לגבול.

יש משהו בגבולות שתמיד מרגש אותי.

בין אם זה מבחינת התחושה שלי כישראלית שכולנו יודעים וכואבים את עניין הגבולות

ובין אם זה גבולות החיים שמזכירים לי שלכל דבר בחיים יש מסגרת.

ולפעמים דווקא הגבולות הם אלה שמאפשרים לנו לצמוח.

הטיול הזה חידד לי שלגבולות יש כוח.

לא רק גבולות של מדינות.

גם הגבולות שאנחנו מציבים לעצמנו.

הגבולות שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו.

והגבולות שעוזרים לנו לשמור על עצמנו.

דווקא מתוך הגבול אפשר לצמוח.

ודווקא מתוך מסגרת אפשר לגלות חופש.

השילוב הזה בין גובה המפל, עוצמת היופי והמיקום הגראוגרפי שלו נתן לי ערך מיוחד למקום הזה.