חוף אולגה

בדרך חזרה מטיול של כמה ימים בצפון עצרנו בחוף אולגה.

לא תכננתי את זה.

פשוט ראיתי שהשמש מתחילה לשקוע.

ומבחינתי... זאת הייתה סיבה מספיק טובה לעצור.

זה הרגעים שאני הכי אוהבת, הרגעים שבהם אני מרגישה חיה,

שחופש התנועה והבחירה אצלי!

בלי למהר,

בלי להיות כפופים למסגרת.

פשוט להקשיב ללב.

בא לנו לראות שקיעה?

אז עוצרים.

בא לנו להיכנס לים?

אז נכנסים.

בא לנו עוד שעה של ביחד?

אז לוקחים אותה.

שיחקנו בחול.

נכנסנו למים.

ישבנו מול השקיעה.

ופשוט היינו.

לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלתכנן את היעד, שאנחנו שוכחים לעצור בדרך.

דווקא העצירות הספונטניות האלה מזכירות לי שהחיים הם לא רק היעד.

הם גם כל הרגעים הקטנים שביניהם.