נחל האסי

יש לי הרבה זיכרונות מנחל האסי.

אבל אחד מהם שינה לי את החיים.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהחלטתי לצאת לטייל לגמרי לבד עם שני הילדים.

בלי משפחה.

בלי חברים.

רק אני, הם והטבע.

אני זוכרת את עצמי נוסעת לשם עם אינספור חששות.

איך אסתדר?

מה יקרה אם אחד יבכה?

אם אצטרך להרים את שניהם?

אם משהו ישתבש?

אבל החלטתי פשוט לנסות.

והיום אני יכולה להגיד לכם...

שבדיעבד, כנראה ששם התחיל כל הסיפור של "בשביל הלב".

אם לא הייתי עושה את הצעד הקטן הזה, אולי בכלל לא הייתי בונה את האתר הזה.

באותו יום הבנתי שאני הרבה יותר מסוגלת ממה שחשבתי.

והבנתי שגם הילדים שלי.

באחת הפעמים שהגענו, הילדים עמדו על אחת מנקודות הקפיצה למים.

בהתחלה הם רק הסתכלו.

התלבטו.

פחדו.

אחד אמר לשני:

"אתה תקפוץ ראשון."

והשני מיד ענה:

"לא... אתה."

אחרי כמה דקות של מחשבות הם מצאו פתרון משלהם.

הם פשוט החזיקו ידיים.

הסתכלו אחד על השני.

רצו יחד.

וקפצו.

באותו רגע כל הפחד נעלם.

אחר כך הם רצו שוב.

ושוב.

ושוב.

אני עמדתי מהצד והסתכלתי.

אני תמיד נותנת להם עצמאות.

אבל העיניים שלי תמיד עליהם.

אין כאן מציל.

יש מים.

יש אחריות.

ויש אמון.

בעיניי, השילוב בין עצמאות לבין נוכחות הורית הוא אחת המתנות הכי גדולות שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו.

אני לא גאה בזה שהם לא מפחדים.

אני גאה בזה שהם למדו להקשיב לעצמם, להתמודד עם הפחד ולהחליט מתי הם מוכנים.

לפעמים כל מה שצריך הוא אומץ לעשות את הפעם הראשונה.

הפעם הראשונה לצאת לבד.

הפעם הראשונה לקפוץ.

הפעם הראשונה לסמוך על עצמנו.

כי אחרי הפעם הראשונה...

כל העולם פתאום נראה הרבה יותר אפשרי.