פארק נחל נקרות יקנעם

עצרנו בפארק בדרך לטיול אחר.

כמו שאני אוהבת.

למצוא מקומות יפים בדרך, לפרוס מחצלת ולעשות פיקניק קטן.

רפאל היה אז בן שנה ושלושה חודשים.

ודוד היה בן שלוש.

לא תכננתי שמשהו מיוחד יקרה באותו יום.

אבל כנראה שלרפאל היו תוכניות אחרות.

פתאום, באמצע הפארק, הוא פשוט החליט שזה הזמן.

הוא התחיל ללכת.

לא צעד אחד.

לא שניים.

אלא הליכה אמיתית, רצופה, בפעם הראשונה.

עמדתי שם והסתכלתי עליו.

בלב הטבע.

ליד פלג המים.

ופשוט לא האמנתי שזה קורה דווקא שם.

אלה בדיוק הרגעים שאני הכי אוהבת בטיולים.

לא המקומות שמתכננים.

אלא הרגעים שהחיים פשוט מחליטים להעניק לנו תוך כדי הדרך.

אני לא חושבת שאי פעם אזכור את הפארק הזה בלי לראות מול העיניים את הצעדים הראשונים של רפאל.

לפעמים אנחנו יוצאים לטיול כדי לראות מקום חדש.

ובסוף אנחנו חוזרים עם זיכרון שלא קשור בכלל למקום.

הטיול הזה הזכיר לי שהרגעים הכי גדולים בחיים קורים דווקא כשלא מתכננים אותם.